<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית חמישי שער חמישי</h1>
<h2>דף כט:</h2>
שנינו בפרק השוכר (ע"ב, א') נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של גוי, אם יש בו עכבת יין אסור. פירוש מדד לתוך צלוחיתו של נכרי שיש בו יין נסך, ולפיכך נאסר מה שבמשפך. למאן דאמר נצוק חבור, נאסר מה שבמשפך משום נצוק, ולמאן דאמר נצוק לא הוי חבור מוקים לה בגמרא (שם, ב') כשפחסתו צלוחיתו, ועלה מה שבצלוחית וצף על המשפך, ואחר נטל ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש [שם] עכבת יין במשפך אסור. יש מי שגורס עכבת יין בכ"ף, כלומר שיש גומא במשפך שמעכב שם היין האסור, ואוסר את השאר בתערובתו, דיין נסך אוסר בכל שהוא. ויש [מי] שגורס עקבת יין בקוף, ופירוש לכלוך מלשון עקובה מדם. וכן אמרו בגמ' דבני מערבא, דגרסינן התם (פ"ה, ה"י) כמה דתימא עקובה מדם ובדאיכא טופח על מנת להטפיח. ואסור דקתני פי' הראב"ד ז"ל אסור אפילו בהנאה, דאלו בשתיה אפילו ליכא טופח על מנת להטפיח, כל שלא הדיח את המשפך אסור, דקנקנים של גוים אע"פ שהדיחן, אם יין של ישראל כנוס בתוכן אסור בשתיה, כדתנן בפרק אין מעמידין (כ"ט, ב'). ואלא מיהו אם סתם יינן הוא, לדידן דקיימא לן כרשב"ג, דאפילו יין ביין בסתם יינן ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, הא מתני' לבר מהלכתא היא אלא מותר בהנאה ואסור בשתיה. והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו. ותמה עליו הרמב"ן ז"ל, שהרי לרשב"ג דקיימא לן כותיה, ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו, וכאן אין בו דמים של יין נסך כלל, ותירץ הוא ז"ל דכל שנפל יין נסך לבור ואפילו טפה אחת, הכל נאסר בהנאה עד שיפרש חוץ מדמי יין נסך שבו, או שיוליך הנאה לים המלח. ואינו מחוור בעיני [כלל], מדאמרינן התם גמרא המוכר יינו לנכרי (ע"א, א') אמר להו רב להנהו סבוותא, כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו, והדר כיילי להו דאי לא עבדיתו הכי, כי קא הוי יין נסך ברשותייכו הוי, וכי שקליתו דמי יין נסך, שקליתו, ואוקימנא בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא, דקמא קמא אינסיך ליה, ואקשינן כמאן דלא כרשב"ג, דאי רשב"ג הא [אמר] ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, ופרקינן מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית, אבל יין ביין לא, ואם איתא מאי קושיא דהתם הא לא אמרי חוץ מדמי יין נסך שבו, ואיפשר דהתם אינו צריך, לפי שטיפת יין נסך שהיתה בפי החבית, של גוי הלוקח היא, ואין צריך הוא לפרש שאינו מוכר לו הטיפה שבפי הכלי, ומכל מקום אין הדבר מחוור כלל, שאין לחלק בין שהמשפך של מוכר או של לוקח. ולי נראה דיין נסך דקתני בכולה מתני' ודאי יינן קאמר, ותדע לך דקתני (ס"ב, א') השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. ואיבעיא לן עלה בגמ' (שם, ב') שכרו לסתם יינו מהו, אלמא יין נסך דקתני בכולה מתניתין, בודאי יינן קא מיירי, ולפיכך כתבה הרב אלפסי ז"ל, דבודאי יינן הא אמר רב נחמן (ע"ד, א') יין ביין אסור, דבהא לית לן דרשב"ג. וכן נראה מדברי רבינו יעקב ז"ל דכולה מתני' דוקא בודאי יינן. ויש מפרשים דכל כלי שאין מכניסו לקיום, ועמד שם יין לפי שעה, אם נתייבש אינו צריך הדחה לפי שכבר נתייבש לחלוחית היין שעל פניו וכלה לגמרי, והילכך מתני' דקתני אם יש בו עכבת יין אסור, ליאסר בשתיה קאמר, והראשון נראה לי עיקר, דהא משפך נגוב בעי. שנינו בפרק אין מעמידין (כ"ט, ב') נודות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן, אסורין, ואיסורן איסור הנאה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה, וקיימא לן כחכמים שלא אסרו בהנאה אלא בשנתערב בו ממשו של איסור, אבל טעמו ולא ממשו בזה אינו אוסר בהנאה מיהו בשתיה אסור לכולי עלמא.
ושמעתי שאינו נאסר בנצוק אלא בנצוק ליין נסך האסור בהנאה, דיין נסך הוי חבור אמרו, ואינו נקרא יין נסך אלא יין הנאסר בהנאה, ולפיכך המערה לכליו של גוי שאין בו עכבת יין, שאין היין המתערה לתוכו נאסר בהנאה אלא בשתיה, וכדתנן (כ"ט, ב') נודות הגוים וקנקניהם, ויין של ישראל כנוס בתוכן, חכמים אומרים מותר בהנאה, אף היין הנשאר בכלי שמערה ממנו, והקלוח שביני ביני מותר. וגוי המערה מחבית לחבית דאמר רב ששת (ע"ב, ב') דמאי דאשתאר במנא ולא נפק לבראי שרי, דלא גזרו ביה רבנן אלא במאי דנפק לבראי בלחוד, כתב רש"י ז"ל בפירושיו דהלכה כדבריו דלא אשכחן מאן דפליג עליה. וכן דעת גדולי רבני הצרפתים ז"ל, וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל, אבל הראב"ד ז"ל, כתב דהא דתרגמא רב ששת, היינו למאן דאמר נצוק לא הוי חבור, אבל אנן דקימא לן נצוק הוי חבור, על כרחין כולו נאסר דאע"ג דגוי לא מנסך אלא מאי דנפק לבראי, מכל מקום מה שנשאר בפנים מחובר הוא למה שיצא בחוץ, דאי איפשר בלאו הכי, הילכך כולו אסור בהנאה. ואיפשר שדעת רש"י ז"ל ושאר המתירין לומר, דכחו של גוי קל הוא שהקלו בו חכמים, לומר שאינו עושה נצוק בשפיכתו. ונראין דברי הראב"ד ז"ל. ומיהו מה שכתב הוא ז"ל דמה שנשאר בפנים אסור בהנאה מדין נצוק, אינו מחוור בעיני דכולי האי לא מחמרינן בנצוק, לעשותו כיין נסך גמור ליאסר בהנאה, דאטו מי עדיף חבור נצוק מתערובת יין ביין דסתם יינן, דקיימא לן כרשב"ג דאמר (ע"ד, א') ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, ועוד שהוא ז"ל בעצמו פירש בעובדא [דעד] ברזא דרב פפא (נ"ט, ב') דעד ברזא אסור בהנאה, ולמטה מברזא מותר בהנאה, ומי עדיף למטה מברזא מנצוק, ומיהו נראה [לי] שיש קצת ראיה לדבריו בשמעתא, דאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים, אקדימו ושקולו זוזי מינייהו דאמרינן התם (ע"א, ב') סוף סוף כי מטי לאוירא דמנא קנייה, יין נסך לא הוי עד דמטי אארעיתא דמנא, שמעת מינה נצוק חבור, דאלמא למאן דאמר נצוק חבור, אסור אפילו בהנאה, דהא אמר להו רב ואי לא, דמי יין נסך קא שקליתו, ויש לומר דהכי קאמרו ליה שמעת מינה נצוק חבור ואפילו ליאסר בהנאה, והכל מכלל השאלה. וכן יש לי לומר גם בההיא דאמרו ליה לרבא במעשה דבת גושתא (ע"ב, ב'), שמעת מינה נצוק חיבור, ורבא ודאי לההוא אפילו בהנאה אסריה, דהא טעמא קאמר משום דכוליה אבת גושתא גריר, והילך אסור אפי' בהנאה דהוה ליה כאלו נגע בכוליה, וכמעשה דברזא דרב פפא, דעד ברזא אסור אפילו בהנאה, משום דעד ברזא בתר ידיה גריר, ואפילו הכי אמרו ליה לרבא שמע מינה [נצוק] הוי חבור, ולכאורה הוה משמע דמאן דאמ' נצוק חבור אפי' ליאסר בהנאה קאמר, ולא היא דהתם נמי הכי קאמרו ליה, ש"מ דנצוק חבור ואפילו ליאסר בהנאה, אבל קושטא דמילתא ודאי, נצוק אינו עושה חבור ליאסר בהנאה. עוד יש לי לומר בההיא דרב, דהתם טעמא הוא לרב, ורב הא אמר (ע"ד, א') הלכה כרשב"ג חבית בחבית, אבל לא יין ביין, והילכך לדידיה הוי כאילו נתחברו ונתערבו, וכולו אסור אפילו בהנאה. ולדידן נמי אם נעשה נצוק לודאי יינן, הכל נאסר אפילו בהנאה. ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובותיו בגוי המערה, דדוקא המערה מכלי לכלי שאינו הולך לאיבוד הוא שנאסר הכל, אי נמי אם הולך לאבוד על ידי ישראל או על ידי גוי אחר, ובא גוי זה ונגע בו, אע"פ שהולך לאבוד אסור, אבל אם גוי זה [בעצמו] שופכו לאבוד אינו נאסר, דהוה ליה כזורק מים לתוך הטיט וכדאמרינן בפרק אין מעמידין בשמעתא דנודות הגוים (ל"ג, א') וכלשון הזה כתב בתשובותיו, דבר זה מסורת בידי מרבותי ומאבינו שבשמים, שלא התירו ביין אלא כח שפיכתו בזמן ששופך אותו לאבוד, דנעשה בשפיכתו כזורק מים לטיט, דהא בטליה מחשיבותיה ושוייה מיא בעלמא, ומכלל זה אתה שומע, כי כל יין שהגוי נוגע בו בענין אחר אע"פ שהיין הולך ממנו לאבוד בין שהוא הולך לאבוד מאליו, בין על ידי ישראל בין על ידי גוי אחר, ובא גוי ונגע בקלוחו, אסור מה שנשאר בכלי, מאי טעמא, גוי בתרא הא לא בטליה וקא מנסיך ליה, וכל שכן הכא דלא ניחא ליה לגוי דנזיל לאבוד במעשה דידכו. ע"כ. והולך לאבוד היינו שהולך במקום מלוכלך כאשפה וכיוצא בו, אי נמי בנותן יין לתוך הזפת בשעה שמזפתין את הכלים, מפני שהיין מקבל זוהמא מן הזפת, וכדגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ד) וחש לומר שמא נסך, אינו עשוי לנסך על גבי דבר מאוס. אבל בנשפך על גבי קרקע לא, שאף הן מזלפין אותו על גבי קרקע לפני ע"ז שלהם, ומכל מקום שמענו בגוי המערה מחבית למקום אבוד, דמה שנשאר בכלי מותר, דכח גוי מדרבנן, ודנפק לבראי גזרו ביה רבנן דאשתאר במנא לא גזרו ביה רבנן, ואי משום נצוק למה שיצא חוץ לכלי, הא אפי' מה שיצא לחוץ אינו נאסר כיון שהוא משליכו לאבוד.
<h2>דף מט:</h2>
ולמכור את הכל בהולכת הנאה לים המלח, יש מי שאומר מותר ואפילו יין ביין של ודאי יינן, דיותר עדיף פדיון, בהולכת הנאה לים המלח, ממכירת כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, וזה [היא] דעתו של הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, וגריס בפרק כל הצלמים (מ"ט, ב') ההוא גברא דאיערבא חביתא דחמרא דאיסורא בחמריה, כלומ' שנשפכה חבית של יין נסך גמור לתוך יינו, אתא לקמיה דרב חסדא, אמ' ליה זיל שקול ארבעה זוזי דמי חמרא, ושדי לנהרא, ואידך תשתרי לך בהנאה. אבל בהלכות הרב אלפסי ז"ל גריס דאיערבא ליה חביתא דסתם יינן בחמריה, ולומר דדוקא בסתם יינן אבל בודאי יינן לא. ומכל מקום נראה מדבריו, שסתם יינן [מיהא] שנתערב יין ביין, מותר בהולכת הנאה לים המלח. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב ההוא גברא דאיערבא ליה חבית של יין נסך מסתם יינן, של נכרי, בחביות של יין שלו, ואמר לו רב חסדא זיל שקול ארבעה זוזי דמי חבית אחת, ושדי בנהרא [ושאר חביות כולן מותרות לך בהנאה]. וממנו אנו למדין, דדוקא חבית בחבית דסתם יינן אמרינן יוליך הנאה לים המלח, אבל בודאי יינן, אפילו חבית בחבית לא, אלא דוקא במוכר לגוים חוץ מדמי יין נסך, אבל בהולכת הנאה לים המלח לא.
<h2>דף נו:</h2>
ולענין נצוק בר נצוק דעת רבותינו הצרפתים ז"ל שהוא מותר לכולי עלמא, והביאו ראיה מדתנן בפרק ר' ישמעאל (נ"ה, א') ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ואמר רב הונא עלה (נ"ו, ב') לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת, אבל החזיר גרגותני לגת אסור, ואמרינן עלה גרגותני גופיה במאי מיסתרא בנצוק, שמעת מינה נצוק חבור. ואם איתא דלמאן דאמר נצוק חבור, אפילו נצוק בר נצוק נמי הוי חבור, אם כן אפילו כי לא החזיר גרגותני לגת נמי ליתסר מה שבגת, משום [נצוק] בר נצוק, ועל זה סמכו ואמרו מעשה היה ששפכו מקנקן לכליו של גוי שהיה בו יין נסך, והנשאר בקנקן נאסר בנצוק, ואחר כך הוציאו יין מחבית לקנקן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו משום דנצוק בר נצוק אינו חבור. והרמב"ן ז"ל כתב שזו אינה ראיה, דהכא כיון שהיין שבתוך הגת מעורב בענבים, ואינו יין אינו נעשה חבור ליין שבתוך הגרגותני, ואף מה שבגרגותני אינו יין ואינו נאסר בנצוק, אלא קלוח שמן הגרגותני ולמטה, וטיפה שבשולי הגרגותני היא שאוסרת הגת, ולעולם אינו נצוק עד שיעשה יין. וזו סברא נכונה וירושלמי מוכיח עליה, דהכי גרסינן (פ"ד, ה"ח) רב הונא אמר הקלוח חבור, ר' זעירא בעי בכל אתר לא את עביד הנצוק חבור, וכה את עביד הנצוק חבור, נתנסך הבור נתנסך הקלוח, נתנסך הקלוח נתנסך הבור, ר' בא לא אמר כן, אלא נתנסך הבור לא נתנסך הקלוח, נתנסך הקלוח נתנסך הבור, מן מאי דמר רב הונא בשם רב הקלוח חבור, סבר רב הונא מימר, כשם שהבור מתנסך כך מתנסך הקלוח. שמע מינה שאפילו לדברי האומר נצוק חבור, אם נתנסך הבור הקלוח נאסר אבל לא הגת או הגרגותני, והטעם כמו שפרשנו שאין יין המעורב בענבים, חבור בנצוק ליין אחר ע"כ. ומיהו נראה דלפי פירושו של רש"י ז"ל ושאר המפרשים, שפירשו דרב הונא אפילו מה שבגת הוא אוסר בהמשכת מקצתו לבור, או בצלילתו במקום אחד בגומא שבגת, שעל ידי כן יש תורת יין על הכל ואפילו מה שמעורב בענבים, ראית רבותינו הצרפתים ז"ל מיהא, דנצוק בר נצוק לא הוי חבור, ראיה גמורה היא. ויש בדבר להקל ולהחמיר, דלדבריהם חד נצוק בכי האי גונא כלומר מקלוח לגת הוי חבור, ומה שבגת אסור אם נתנסך הקלוח. ולדברי הרמב"ן ז"ל, אפילו נתנסך הקלוח לא נתנסך מה שבגת, וכן דעת הראב"ד ז"ל, כי מה שנשאר בגת, אפילו למשנה אחרונה אינו יין ואינו נאסר לא במגע ולא בנצוק. ומכל מקום לכולי עלמא, הנצוק אינו כמגע גוי אלא כתערובת יין, והילכך אם נעשה הקלוח נצוק ליין נסך, ואין באותו יין נסך כדי לאסור בטעמו כל מה שבגת, הכל מותר, כלומר כל מה שבגת, דהא קיימא לן כמאן דאמ' רואין את מינו כמי שאינו והשאר רבה עליו ומבטלו, והחרצנים והזג שבגת, אינו מינו של יין, וכדרבא דאמר (ס"ו, א') בתר שמא אזלינן, והילכך הכל מותר, וההיא דגרגותני דרב הונא, ליתא, דדילמא רב הונא סבירא ליה כחזקיה דאמר לא אמרינן רואין, גמרא יין נסך שנפל לבור (ע"ג, ב') וכמו שכתבנו למעלה, ואנן לא קיימא לן הכי, אלא כר' יוחנן דאית ליה רואין, ועל כן לא כתבה הרב אלפסי ז"ל לההיא דגרגותני בהלכותיו, לומר שאינה הלכה. ולי נראה דאפילו לדברי הראשונים ז"ל, אין ראייתם ראיה, דמה שלא הקשו כאן אי הכי בלא חזרת גרגותני נמי ליתסר, היינו משום דאי איפשר להקשות עד שיקדים לשאול שמעת מינה נצוק חבור, וכיון שדחה לא, אלא כדתני ר' חייא כגון שפחסתו צלוחיתו, הכא נמי כגון שפחסתו בורו, שוב אינו יכול להקשות אי הכי אפילו בלא חזרת גרגותני נמי, ומיהו כבר הורו הזקנים ז"ל להתיר, ולהם שומעים שהם רבנים מובהקים, וכל שכן להקל בשל סופרים, וכל שכן בנצוק שאין איסורו ברור, כך נראה לי.
<h2>דף סה:</h2>
שנינו בפרק השוכר יין נסך שנפל על גבי ענבים, ידיחם והם מותרות, ואם היו מבוקעות אסורות, מעשה בבייתוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברו חביות של יין על גביהן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו. זה הכלל, כל שהוא בהנאתו בנותן טעם אסור, וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר, כגון החומץ שנפל לגריסין. הא דקתני אם מבוקעות אסורות, דוקא בשנפל שם יין הרבה בכדי נתינת טעם, וכדקתני בהדיא בנותן טעם הא לאו הכי מותר, ואפילו הוה חמרא חדתא בענבי דמין בשאינו מינו הוא, דבתר שמא אזלינן. דגרסינן התם (ס"ו, א') חמרא חדתא בענבי, אביי אמר במשהו רבא אמר בנותן טעם, אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן, ואידי אידי חד טעמא הוא, והוה ליה מין במינו ובמשהו, ורבא אמר בנותן טעם, בתר שמא אזלינן, האי שמא לחוד והאי שמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו, ובנותן טעם. ואקשינן עליה דאביי, תנן יין נסך שנפל על גבי ענבים, ידיחם והם מותרות, ואם היו מבוקעות אסורות, וקא סלקא דעתין בחמרא חדתא, מאי לאו בנותן טעם, לא במשהו, והא מדקתני זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור, מכלל דבנותן טעם עסיקינן, ואביי, מתני' בחמרא עתיקא בענבי, כלומר דלאו חד טעמא אית להו, מכל מקום מדברי כולם נלמוד, דמתני' בנותן טעם, ואנן קימא לן כרבא, והילכך אפי' בחמרא חדתא בעינבי דוקא בנותן טעם, הא פחות מיכן בטל היין במיעוטו. והא דקתני מבוקעות אסורות דוקא לאכילה, אבל בהנאה מותרות, וימכרו חוץ מדמי יין [נסך] שבהן, דהא קיימא לן כרשב"ג. ואני תמיה על דברי הר"ם במז"ל שכתב זה לשונו, יין נסך שנפל על גבי הענבים ידיחם והן מותרות באכילה ואם [היו] מבוקעות בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש, אם נתן טעם בענבים הרי אלו [אסורות בהנאה, ואם לאו הרי אלו] מותרות באכילה מפני שהיין פוגם בטעם הענבים. עד כאן לשונו. והיה לו לומר אם נתן טעם בענבים ימכרו חוץ מדמי יין נסך שבהן, ואם לאו הרי אלו מותרות באכילה, מפני שהוא מין בשאינו מינו, ובטל במיעוטו. ואולי יש טעות בספרים וכך היה ראוי לכתוב, ואם נפל על גבי תאנים אפילו נתן בהם טעם, מותרות מפני שהיין פוגם בטעם התאנים. ירושלמי (ה"ג) מתני' בשלא נתדלדל חותמן אבל נתדלדל חותמן, כמבוקעות הן.
גרסינן התם ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, שרייה רבא למטחניה ולמיפיה ולזבוניה לגוים, שלא בפני ישראל, אבל בפני ישראל לא, שמא יחזור וימכרנו לישראל הרואה אותו שבא מיד ישראל ליד גוי, אבל שלא בפני ישראל שרי, משום דלא אתי ישראל למיזבניה מן הגוי. ובמקום שאין אוכלין פת של גוים, אבל במקום שאוכלין פת של גוים, אסור גזירה שמא יחזור וימכרנו לישראל. וכן אסור למכור אותו בכל מקום לפלטר גוי, מפני שהתירו לקנות מן הפלטר. ואקשינן אמאי אסורות, והתנן יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות, ופרקינן אמר רב [אשי] שאני חיטי הואיל ואגב ציריהן כמבוקעות דמיאן, ודוקא בשיש ביין כדי ליתן טעם בחטים הא לאו הכי מותר, דומיא דענבים מבוקעות. ואני תמה על הר"ם במז"ל שכתב זה לשונו, ולמה אין בודקין את החטים בנותן טעם, מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן ע"כ. ובלי ספק אין איסורן אלא בנתינת טעם, ואם לא נפל עליהם כדי נתינת טעם אינן אסורין וכמו שאמרנו, ואני תמיה עוד, אמאי אסורות והלא היין שנפל על החטים נותן טעם לפגם הוא, כיין שנפל על גבי גרוגרות, ונראה שהיין מתחלתו אינו פוגם בחטים, אדרבה משביחן [וכמו שאמרו] (פסחים ל"ו, א') אמר ר' עקיבא שבתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע, ולשתי להם את העיסה ביין ושמן ודבש, ואע"פ שלבסוף פוגם בשהייתו, אינו מחמת שהיין פוגם, אלא שהם מתעפשין בשהייתן כמו שמתעפשין בשריית המים, אע"פ שאין המים פוגמים בקמח, אדרבה משביחין.
<h2>דף סו.</h2>
גרסינן בפרק השוכר חמרא עתיקא בענבי דברי הכל בנותן טעם, חמרא חדתא בענבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם, אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן, ואידי ואידי חד טעמא הוא, והוה ליה מין במינו ובמשהו. ורבא אמר בנותן טעם, בתא שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד, והוה ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם. ואני תמיה לדברי אביי [אפי'] כי אזלינן בתר טעמא, מכל מקום הא איכא חרצנים וזגים שאינו מינו, וקיימא לן כמאן דאמר רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, ואיפשר דאפילו החרצנים והזג בעודן לחים, עם חמרא חדתא, חד טעמא אית להו. עוד יש לי לומר דאביי לית ליה רואין, ובדין הוא דלימא טעמיה דרבא דאינו אוסר במשהו, משום דקיימא לן כמאן דאמר רואין, אלא דקושטא דמילתא בעינן למימר, דאפילו בעלמא אינו אוסר במשהו לרבא בכל כי הא, דלאו בתר טעמא אזלינן, אלא בתר שמא, ונפקא מינה נמי דפעמים יאסור רבא במשהו ואביי בנותן טעם, כדמפרש ואזיל בהנך אחריני דפליגי בהו אביי ורבא.
חלא דחמרא וחלא דשיכרא, חמירא דחיטי וחמירא דשערי, אביי אמר בנותן טעם ורבא אמר במשהו. אביי אמר בנותן טעם, בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, והוה ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם. רבא אמר במשהו, בתר שמא אזלינן האי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי, האי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי, והוה ליה מין במינו ובמשהו. חלא לגו חמרא, דברי הכל בנותן טעם, דלאו חד שמא אית להו ולאו חד טעמא אית להו, חמרא לגו חלא, אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם. אביי אמר במשהו [ריחיה חלא וטעמיה חמרא, חלא, והוה ליה מין במינו ובמשהו] ורבא אמר בנותן טעם, ריחיה חלא וטעמיה חמרא, חמרא, והוה [ליה] מין בשאינו מינו, ובנותן טעם. וקיימא לן בכולהו כרבא. קשיא לי חלא לגו חמרא מפני מה אוסר כלל, ואפילו בנתינת טעם והא פוגם הוא טעמו של יין, ותנן לגבי תרומה (תרומות פ"ג, מ"א) יין ונמצא חומץ, ותנן (ס"ה, ב') כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר, וניחא לי דלאו פגם מיקרי, דחלא מינא אחרינא הוא, ואיכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא, כדאיתא בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פ"ד, ב').
<h2>דף סז.</h2>
שנינו בפרק השוכר זה הכלל כל שהוא בהנאתו בנותן טעם, אסור, וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר, כגון החומץ שנפל לתוך הגריסין. ודוקא בפגם מתחלה ועד סוף, אבל השביח ולבסוף פגם, אי נמי פגם ולבסוף השביח, אסור. דאמרינן עלה [בגמ'] (ס"ז, א') אמר רב יהודה אמר שמואל, הכי הלכתא. ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל [נפל לתוך גריסין] צוננין והרתיחן, נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. וכן כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך [גריסין] צוננין והרתיחן, כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור.
<h2>דף עב.</h2>
שנינו בפרק השוכר (ע"ב, א') נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של גוי, אם יש בו עכבת יין אסור. פירוש מדד לתוך צלוחיתו של נכרי שיש בו יין נסך, ולפיכך נאסר מה שבמשפך. למאן דאמר נצוק חבור, נאסר מה שבמשפך משום נצוק, ולמאן דאמר נצוק לא הוי חבור מוקים לה בגמרא (שם, ב') כשפחסתו צלוחיתו, ועלה מה שבצלוחית וצף על המשפך, ואחר נטל ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש [שם] עכבת יין במשפך אסור. יש מי שגורס עכבת יין בכ"ף, כלומר שיש גומא במשפך שמעכב שם היין האסור, ואוסר את השאר בתערובתו, דיין נסך אוסר בכל שהוא. ויש [מי] שגורס עקבת יין בקוף, ופירוש לכלוך מלשון עקובה מדם. וכן אמרו בגמ' דבני מערבא, דגרסינן התם (פ"ה, ה"י) כמה דתימא עקובה מדם ובדאיכא טופח על מנת להטפיח. ואסור דקתני פי' הראב"ד ז"ל אסור אפילו בהנאה, דאלו בשתיה אפילו ליכא טופח על מנת להטפיח, כל שלא הדיח את המשפך אסור, דקנקנים של גוים אע"פ שהדיחן, אם יין של ישראל כנוס בתוכן אסור בשתיה, כדתנן בפרק אין מעמידין (כ"ט, ב'). ואלא מיהו אם סתם יינן הוא, לדידן דקיימא לן כרשב"ג, דאפילו יין ביין בסתם יינן ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, הא מתני' לבר מהלכתא היא אלא מותר בהנאה ואסור בשתיה. והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו. ותמה עליו הרמב"ן ז"ל, שהרי לרשב"ג דקיימא לן כותיה, ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו, וכאן אין בו דמים של יין נסך כלל, ותירץ הוא ז"ל דכל שנפל יין נסך לבור ואפילו טפה אחת, הכל נאסר בהנאה עד שיפרש חוץ מדמי יין נסך שבו, או שיוליך הנאה לים המלח. ואינו מחוור בעיני [כלל], מדאמרינן התם גמרא המוכר יינו לנכרי (ע"א, א') אמר להו רב להנהו סבוותא, כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו, והדר כיילי להו דאי לא עבדיתו הכי, כי קא הוי יין נסך ברשותייכו הוי, וכי שקליתו דמי יין נסך, שקליתו, ואוקימנא בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא, דקמא קמא אינסיך ליה, ואקשינן כמאן דלא כרשב"ג, דאי רשב"ג הא [אמר] ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, ופרקינן מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית, אבל יין ביין לא, ואם איתא מאי קושיא דהתם הא לא אמרי חוץ מדמי יין נסך שבו, ואיפשר דהתם אינו צריך, לפי שטיפת יין נסך שהיתה בפי החבית, של גוי הלוקח היא, ואין צריך הוא לפרש שאינו מוכר לו הטיפה שבפי הכלי, ומכל מקום אין הדבר מחוור כלל, שאין לחלק בין שהמשפך של מוכר או של לוקח. ולי נראה דיין נסך דקתני בכולה מתני' ודאי יינן קאמר, ותדע לך דקתני (ס"ב, א') השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. ואיבעיא לן עלה בגמ' (שם, ב') שכרו לסתם יינו מהו, אלמא יין נסך דקתני בכולה מתניתין, בודאי יינן קא מיירי, ולפיכך כתבה הרב אלפסי ז"ל, דבודאי יינן הא אמר רב נחמן (ע"ד, א') יין ביין אסור, דבהא לית לן דרשב"ג. וכן נראה מדברי רבינו יעקב ז"ל דכולה מתני' דוקא בודאי יינן. ויש מפרשים דכל כלי שאין מכניסו לקיום, ועמד שם יין לפי שעה, אם נתייבש אינו צריך הדחה לפי שכבר נתייבש לחלוחית היין שעל פניו וכלה לגמרי, והילכך מתני' דקתני אם יש בו עכבת יין אסור, ליאסר בשתיה קאמר, והראשון נראה לי עיקר, דהא משפך נגוב בעי. שנינו בפרק אין מעמידין (כ"ט, ב') נודות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן, אסורין, ואיסורן איסור הנאה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה, וקיימא לן כחכמים שלא אסרו בהנאה אלא בשנתערב בו ממשו של איסור, אבל טעמו ולא ממשו בזה אינו אוסר בהנאה מיהו בשתיה אסור לכולי עלמא.
ולענין נצוק אי הוי חבור או לא, גרסינן בפרק השוכר אמר רב הונא הנצוק לטומאה ולטהרה לא הוי חבור, לענין יין נסך הוי חבור. אמר ליה רב נחמן לרב הונא מנא לך הא, אילימא מדתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה, לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי [חבור] הא לענין יין נסך הוי חבור, אימא סופא האשבורן חבור לטומאה ולטהרה, לטומאה ולטהרה הוי חבור, הא לענין יין נסך לא הוי חבור, אלא מיהא ליכא למשמע מינה. ואתינן למיפשטה מיהא דתנן נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי, נטלו ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש בו עכבת יין, אסור. האי עכבת יין במאי קא מיתסרא, בנצוק, שמע מינה נצוק חבור, ודחינן הא תני ר' חייא כגון שפחסתו צלוחיתו, ואמרינן אם כן תפשוט מדר' חייא דנצוק לא הוי חבור, דטעמא דפחסתו צלוחיתו הא לא פחסתו צלוחיתו לא, ודחינן לא, דפחסתו צלוחיתו תפשוט לך, נצוק תיבעי לך. ואתינן תו למיפשטה מדתניא המערה מכלי לכלי את שמערה ממנו מותר, הא דביני ביני אסור, שמע מינה נצוק חבור, ודחינן אי נצוק חבור אפי' דגויה דמנא ליתסר, ופרקינן הא לא קשיא, דקא מקטף קטופי, מ"מ נצוק חבור, ולטעמיך אימא סופא את שעירה לתוכו אסור, הא דביני ביני מותר, אלא מיהא ליכא למשמע מינה. ואתינן תו למיפשטה [מדתניא] המערה מחבית לחבית קלוח היורד משפת חבית ולמטה אסור, שמע מינה נצוק חבור, תרגומא רב ששת בגוי המערה, דאתי מכחו, ואקשינן אי בגוי המערה, אפילו בגוויה דחביתא נמי ליתסר, ופרקינן כח [גוי] מדרבנן הוא, ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן, דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן.
ולענין פסק הלכה כתב ר"ח ז"ל, אע"ג דלא מסתייע רב הונא מהני מתניאתא, קיימא לן כוותיה דליכא מאן דפליג עליה, דרב נחמן לא פליג [עליה], אלא אמר ליה מנא לך האי סברא, דילמא אית בידיה מתנייתא ואגמרה ניהליה ולא חלק עליה, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, וכן כתב רש"י ז"ל בפירושיו ובתשובותיו, וכן הר"ם במז"ל, וכן הראב"ד ז"ל בפירושיו. ואע"ג דאמרינן בדתני ר' חייא נצוק תיבעי לך, לא דחינן מימרא דרב הונא משום ספיקא דר' חייא, דמאי דאיבעיא להו לקמאי, הדר פשטוה בתראי. ורב חסדא נמי לכאורה משמע דהכין סבירא ליה, מדאמר להו להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים קטיפו קטופי, ואע"ג דאיכא למימר דרב חסדא לכתחלה הוא דחייש לדרב הונא, ולמאי דלא איפשיטא, כדתני ר' חייא, הא בדיעבד שרי, דספיקא דרבנן לקולא, אפילו הכי כיון דלא איתפרש הכין בגמרא, לא סמכינן אהאי שנויא. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כתב שהדעת נוטה להתיר בדיעבד, דהא קיימא לן דטהרות עדיפי מיין נסך [וכיון דלטומאה וטהרה נצוק לא הוי חבור, כל שכן לגבי יין נסך], ועוד דרב הונא ורב נחמן איפליגו בהא מילתא, מדאמר ליה מנא לך הא, ובדרבנן הלך אחר המיקל, ועוד דמאי דאיבעיא ליה לר' חייא מסייעא ליה לרב נחמן. ואיני רואה שיש ראיה בכל מה שכתב לדחות הא דרב הונא, דאי משום דטהרות עדיפי, אם כן היאך לא הקשו כן בגמרא לרב הונא, ואי בהא מילתא לא עדיפי ליה לרב הונא, אנן מנא לן, ואי משום דרב נחמן, כבר כתב ר"ח ז"ל שאינו חולק. ולכאורה היה יותר ראוי להביא ראיה מההוא עובדא דגושתא ובת גושתא [דגרסינן התם (ע"ב, ב') ההוא גברא דאסיק חמרא בגושתא ובת גושתא] ואתא גוי ואנח ידיה אגושתא אסריה רבא לכוליה חמרא, אמר ליה רב פפא לרבא ואמרי לה רב אדא בר מתנה לרבא, ואמרי לה רבינא לרבא במאי בנצוק, ואהדר להו שאני התם דכולה אגושתא ובת גושתא גריר. דאלמא משמע לכאורה דרבא לא הוי חבור סבירא ליה, דאי לא, לימא להו אין משום דנצוק הוי חבור, ואפילו הכי מסתברא לי דאינה ראיה לדחות הא דרב הונא, דאינהו טעמא בעו מיניה אי דוקא כמאן דאמ' הוי חבור, או לא. ואהדר להו דככולי עלמא אמרה, דכולי חמרא אגושתא גריר. ומקצת מרבני הצרפתים ז"ל כתבו, דאפילו רב הונא לא פשיטא ליה דהוי חבור, והביאו ראיה מדאמרינן בפרק ר' ישמעאל גמרא גת בעוטה (נ"ו, ב') אמר רב הונא לא שנו אלא [שלא] החזיר גרגותני לגת, ואמרינן עלה (שם) גרגותני גופא במאי מיתסרא, בנצוק שמעת מינה נצוק חבור, ודחינן כדתני ר' חייא בשפחסתו צלוחיתו, הכא נמי בשפחסתו לבורו. ואם איתא, הוה ליה למימר מידי הוא טעמא אלא לרב הונא, הא אמר רב הונא נצוק חבור, אלא שמע מינה דרב הונא גופיה לא איפשיטא ליה, אלא דאתי למידק מרישא דמתניתין דהנצוק והקטפרס, דלגבי יין הוי חבור, ורב נחמן אתי למידק מסופא דלא הוי חבור, וסלקא להו בספיקא והיינו דלא אהדר ליה רב הונא אנא סברא דנפשאי קאמינא. ומיהו אינה ראיה כל כך לבטל עליה קבלתם של גאונים ז"ל, דדילמא הכי קאמרי, שמעת מיהא דרב הונא נצוק חבור סבירא ליה, ואי הכי מאי קמ"ל, דהא אמרה חדא זימנא. וסוף דבר אין לזוז מקבלתם של גאונים ז"ל שקבלתם תורה שלימה היא, והילכך נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי [אם היה יין בכלי של נכרי] אף מה שבמשפך נאסר משום נצוק, ואע"פ שלא פחסתו צלוחיתו, וכן המערה מכלי לכלי אם אינו מקטף אפילו מה שנשאר בתוך הכלי אסור, ואם היה מקטף, מה שביני ביני אסור ומה שנשאר בכלי שמערה ממנו מותר.
ולענין נצוק בר נצוק דעת רבותינו הצרפתים ז"ל שהוא מותר לכולי עלמא, והביאו ראיה מדתנן בפרק ר' ישמעאל (נ"ה, א') ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ואמר רב הונא עלה (נ"ו, ב') לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת, אבל החזיר גרגותני לגת אסור, ואמרינן עלה גרגותני גופיה במאי מיסתרא בנצוק, שמעת מינה נצוק חבור. ואם איתא דלמאן דאמר נצוק חבור, אפילו נצוק בר נצוק נמי הוי חבור, אם כן אפילו כי לא החזיר גרגותני לגת נמי ליתסר מה שבגת, משום [נצוק] בר נצוק, ועל זה סמכו ואמרו מעשה היה ששפכו מקנקן לכליו של גוי שהיה בו יין נסך, והנשאר בקנקן נאסר בנצוק, ואחר כך הוציאו יין מחבית לקנקן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו משום דנצוק בר נצוק אינו חבור. והרמב"ן ז"ל כתב שזו אינה ראיה, דהכא כיון שהיין שבתוך הגת מעורב בענבים, ואינו יין אינו נעשה חבור ליין שבתוך הגרגותני, ואף מה שבגרגותני אינו יין ואינו נאסר בנצוק, אלא קלוח שמן הגרגותני ולמטה, וטיפה שבשולי הגרגותני היא שאוסרת הגת, ולעולם אינו נצוק עד שיעשה יין. וזו סברא נכונה וירושלמי מוכיח עליה, דהכי גרסינן (פ"ד, ה"ח) רב הונא אמר הקלוח חבור, ר' זעירא בעי בכל אתר לא את עביד הנצוק חבור, וכה את עביד הנצוק חבור, נתנסך הבור נתנסך הקלוח, נתנסך הקלוח נתנסך הבור, ר' בא לא אמר כן, אלא נתנסך הבור לא נתנסך הקלוח, נתנסך הקלוח נתנסך הבור, מן מאי דמר רב הונא בשם רב הקלוח חבור, סבר רב הונא מימר, כשם שהבור מתנסך כך מתנסך הקלוח. שמע מינה שאפילו לדברי האומר נצוק חבור, אם נתנסך הבור הקלוח נאסר אבל לא הגת או הגרגותני, והטעם כמו שפרשנו שאין יין המעורב בענבים, חבור בנצוק ליין אחר ע"כ. ומיהו נראה דלפי פירושו של רש"י ז"ל ושאר המפרשים, שפירשו דרב הונא אפילו מה שבגת הוא אוסר בהמשכת מקצתו לבור, או בצלילתו במקום אחד בגומא שבגת, שעל ידי כן יש תורת יין על הכל ואפילו מה שמעורב בענבים, ראית רבותינו הצרפתים ז"ל מיהא, דנצוק בר נצוק לא הוי חבור, ראיה גמורה היא. ויש בדבר להקל ולהחמיר, דלדבריהם חד נצוק בכי האי גונא כלומר מקלוח לגת הוי חבור, ומה שבגת אסור אם נתנסך הקלוח. ולדברי הרמב"ן ז"ל, אפילו נתנסך הקלוח לא נתנסך מה שבגת, וכן דעת הראב"ד ז"ל, כי מה שנשאר בגת, אפילו למשנה אחרונה אינו יין ואינו נאסר לא במגע ולא בנצוק. ומכל מקום לכולי עלמא, הנצוק אינו כמגע גוי אלא כתערובת יין, והילכך אם נעשה הקלוח נצוק ליין נסך, ואין באותו יין נסך כדי לאסור בטעמו כל מה שבגת, הכל מותר, כלומר כל מה שבגת, דהא קיימא לן כמאן דאמ' רואין את מינו כמי שאינו והשאר רבה עליו ומבטלו, והחרצנים והזג שבגת, אינו מינו של יין, וכדרבא דאמר (ס"ו, א') בתר שמא אזלינן, והילכך הכל מותר, וההיא דגרגותני דרב הונא, ליתא, דדילמא רב הונא סבירא ליה כחזקיה דאמר לא אמרינן רואין, גמרא יין נסך שנפל לבור (ע"ג, ב') וכמו שכתבנו למעלה, ואנן לא קיימא לן הכי, אלא כר' יוחנן דאית ליה רואין, ועל כן לא כתבה הרב אלפסי ז"ל לההיא דגרגותני בהלכותיו, לומר שאינה הלכה. ולי נראה דאפילו לדברי הראשונים ז"ל, אין ראייתם ראיה, דמה שלא הקשו כאן אי הכי בלא חזרת גרגותני נמי ליתסר, היינו משום דאי איפשר להקשות עד שיקדים לשאול שמעת מינה נצוק חבור, וכיון שדחה לא, אלא כדתני ר' חייא כגון שפחסתו צלוחיתו, הכא נמי כגון שפחסתו בורו, שוב אינו יכול להקשות אי הכי אפילו בלא חזרת גרגותני נמי, ומיהו כבר הורו הזקנים ז"ל להתיר, ולהם שומעים שהם רבנים מובהקים, וכל שכן להקל בשל סופרים, וכל שכן בנצוק שאין איסורו ברור, כך נראה לי.
ושמעתי שאינו נאסר בנצוק אלא בנצוק ליין נסך האסור בהנאה, דיין נסך הוי חבור אמרו, ואינו נקרא יין נסך אלא יין הנאסר בהנאה, ולפיכך המערה לכליו של גוי שאין בו עכבת יין, שאין היין המתערה לתוכו נאסר בהנאה אלא בשתיה, וכדתנן (כ"ט, ב') נודות הגוים וקנקניהם, ויין של ישראל כנוס בתוכן, חכמים אומרים מותר בהנאה, אף היין הנשאר בכלי שמערה ממנו, והקלוח שביני ביני מותר. וגוי המערה מחבית לחבית דאמר רב ששת (ע"ב, ב') דמאי דאשתאר במנא ולא נפק לבראי שרי, דלא גזרו ביה רבנן אלא במאי דנפק לבראי בלחוד, כתב רש"י ז"ל בפירושיו דהלכה כדבריו דלא אשכחן מאן דפליג עליה. וכן דעת גדולי רבני הצרפתים ז"ל, וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל, אבל הראב"ד ז"ל, כתב דהא דתרגמא רב ששת, היינו למאן דאמר נצוק לא הוי חבור, אבל אנן דקימא לן נצוק הוי חבור, על כרחין כולו נאסר דאע"ג דגוי לא מנסך אלא מאי דנפק לבראי, מכל מקום מה שנשאר בפנים מחובר הוא למה שיצא בחוץ, דאי איפשר בלאו הכי, הילכך כולו אסור בהנאה. ואיפשר שדעת רש"י ז"ל ושאר המתירין לומר, דכחו של גוי קל הוא שהקלו בו חכמים, לומר שאינו עושה נצוק בשפיכתו. ונראין דברי הראב"ד ז"ל. ומיהו מה שכתב הוא ז"ל דמה שנשאר בפנים אסור בהנאה מדין נצוק, אינו מחוור בעיני דכולי האי לא מחמרינן בנצוק, לעשותו כיין נסך גמור ליאסר בהנאה, דאטו מי עדיף חבור נצוק מתערובת יין ביין דסתם יינן, דקיימא לן כרשב"ג דאמר (ע"ד, א') ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, ועוד שהוא ז"ל בעצמו פירש בעובדא [דעד] ברזא דרב פפא (נ"ט, ב') דעד ברזא אסור בהנאה, ולמטה מברזא מותר בהנאה, ומי עדיף למטה מברזא מנצוק, ומיהו נראה [לי] שיש קצת ראיה לדבריו בשמעתא, דאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים, אקדימו ושקולו זוזי מינייהו דאמרינן התם (ע"א, ב') סוף סוף כי מטי לאוירא דמנא קנייה, יין נסך לא הוי עד דמטי אארעיתא דמנא, שמעת מינה נצוק חבור, דאלמא למאן דאמר נצוק חבור, אסור אפילו בהנאה, דהא אמר להו רב ואי לא, דמי יין נסך קא שקליתו, ויש לומר דהכי קאמרו ליה שמעת מינה נצוק חבור ואפילו ליאסר בהנאה, והכל מכלל השאלה. וכן יש לי לומר גם בההיא דאמרו ליה לרבא במעשה דבת גושתא (ע"ב, ב'), שמעת מינה נצוק חיבור, ורבא ודאי לההוא אפילו בהנאה אסריה, דהא טעמא קאמר משום דכוליה אבת גושתא גריר, והילך אסור אפי' בהנאה דהוה ליה כאלו נגע בכוליה, וכמעשה דברזא דרב פפא, דעד ברזא אסור אפילו בהנאה, משום דעד ברזא בתר ידיה גריר, ואפילו הכי אמרו ליה לרבא שמע מינה [נצוק] הוי חבור, ולכאורה הוה משמע דמאן דאמ' נצוק חבור אפי' ליאסר בהנאה קאמר, ולא היא דהתם נמי הכי קאמרו ליה, ש"מ דנצוק חבור ואפילו ליאסר בהנאה, אבל קושטא דמילתא ודאי, נצוק אינו עושה חבור ליאסר בהנאה. עוד יש לי לומר בההיא דרב, דהתם טעמא הוא לרב, ורב הא אמר (ע"ד, א') הלכה כרשב"ג חבית בחבית, אבל לא יין ביין, והילכך לדידיה הוי כאילו נתחברו ונתערבו, וכולו אסור אפילו בהנאה. ולדידן נמי אם נעשה נצוק לודאי יינן, הכל נאסר אפילו בהנאה. ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובותיו בגוי המערה, דדוקא המערה מכלי לכלי שאינו הולך לאיבוד הוא שנאסר הכל, אי נמי אם הולך לאבוד על ידי ישראל או על ידי גוי אחר, ובא גוי זה ונגע בו, אע"פ שהולך לאבוד אסור, אבל אם גוי זה [בעצמו] שופכו לאבוד אינו נאסר, דהוה ליה כזורק מים לתוך הטיט וכדאמרינן בפרק אין מעמידין בשמעתא דנודות הגוים (ל"ג, א') וכלשון הזה כתב בתשובותיו, דבר זה מסורת בידי מרבותי ומאבינו שבשמים, שלא התירו ביין אלא כח שפיכתו בזמן ששופך אותו לאבוד, דנעשה בשפיכתו כזורק מים לטיט, דהא בטליה מחשיבותיה ושוייה מיא בעלמא, ומכלל זה אתה שומע, כי כל יין שהגוי נוגע בו בענין אחר אע"פ שהיין הולך ממנו לאבוד בין שהוא הולך לאבוד מאליו, בין על ידי ישראל בין על ידי גוי אחר, ובא גוי ונגע בקלוחו, אסור מה שנשאר בכלי, מאי טעמא, גוי בתרא הא לא בטליה וקא מנסיך ליה, וכל שכן הכא דלא ניחא ליה לגוי דנזיל לאבוד במעשה דידכו. ע"כ. והולך לאבוד היינו שהולך במקום מלוכלך כאשפה וכיוצא בו, אי נמי בנותן יין לתוך הזפת בשעה שמזפתין את הכלים, מפני שהיין מקבל זוהמא מן הזפת, וכדגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ד) וחש לומר שמא נסך, אינו עשוי לנסך על גבי דבר מאוס. אבל בנשפך על גבי קרקע לא, שאף הן מזלפין אותו על גבי קרקע לפני ע"ז שלהם, ומכל מקום שמענו בגוי המערה מחבית למקום אבוד, דמה שנשאר בכלי מותר, דכח גוי מדרבנן, ודנפק לבראי גזרו ביה רבנן דאשתאר במנא לא גזרו ביה רבנן, ואי משום נצוק למה שיצא חוץ לכלי, הא אפי' מה שיצא לחוץ אינו נאסר כיון שהוא משליכו לאבוד.
<h2>דף עג.</h2>
תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו, יין ביין מים במים כל שהן, יין במים מים ביין בנותן טעם. פי' רת"ם ז"ל דיין נסך שאמרו שאוסר בכל שהוא, דוקא ודאי יינן, דהא דומיא דמים קתני ודאי מימיהם קאמר, אבל סתם יינן אינו אוסר אלא בנותן טעם כשאר האיסורין, וכבר כתבתי אני למעלה דכולה מתני' ודאי מסתברא דבודאי יינן קא מיירי, מדאיבעיא לן בגמרא (ס"ג, ב') גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, שכרו לעשות עמו בסתם יינן מאי, דאלמא מתני' בודאי יינן משמע להו. ומיהו יש מקשים עליו מברייתא דאגרדמים שקדח במיניקת אסור (נ"ח, א') ותני בתוספתא (פ"ח, ה"ב) מפני שטיפה של יין נסך אסורה, ואוסרת בכל שהו, דאלמא אפילו במשהו, ואינה קושיא דברייתא דאגרדמים לאו כולהו מודו בה, דעל כרחין דלא כרשב"ג אתיא דהא ההוא תנא אסר כוליה יין אפילו בהנאה, ואילו לרשב"ג ימכר כולו לגוים, חוץ מדמי אותה טיפה, וקיימא לן כוותיה, והילכך איפשר נמי דאפי' רבנן דרשב"ג לא מודו, והא מני ר' יהודה היא דאמר בכל האיסורין מין במינו לא בטיל. והא דקתני שטיפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא, לאו למימרא דדוקא ביין נסך אבל בשאר האיסורין לא, אלא משום דביין נסך קא עסיק, אמר שטיפה של יין נסך אסורה, ואוסרת בכל שהוא כשאר האיסורין. אבל לדידי קשיא לי דהא קנקנים של גוים ויין ישראל כנוס לתוכן, לכולי עלמא אסור בשתיה מיהא, כדתנן בפרק אין מעמידין (כ"ט, ב') והתם ודאי קיל טפי מתערובת משהו, דאפילו משהו מממשו של יין ליכא, אלא טעמו ולא ממשו, ואפי' הכי אוסר כל היין לר' מאיר אפי' בהנאה, ולרבנן בשתיה מיהא, ועד כאן לא פליגי נמי רבנן עליה דר' מאיר התם, אלא בטעמו ולא ממשו, אבל בממשו ממש, אפילו אינו אלא משהו מודו ליה לר' מאיר, וקנקנים של גוים ונודות שלהם כסתם יינן הן, דלא אמרו דוקא בקנקנים ונודות שכנסו בהן הגוים ודאי יינן, ורחוק הוא לומר שתהא פליטת הקנקן ביין שמכניסין בו, עד כדי שיהא בו יתר מכדי אחד בששים, ועוד שאם כן יאסר אפילו לרבנן בהנאה, דהא משמע דלרבנן אפילו תערובת של סתם יינן אוסר בהנאה, וכדמוכח בהדיא בההיא דאמר להו רב להנהו סבוותא (ע"א, א') אקדימו ושקולו זוזי, וכדאמרינן התם (שם, ב') מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית, אבל יין ביין לא, וכן פסקו כל הפוסקים לאסור במשהו בסתם יינן, ועוד פוק חזי מה עמא דבר, שאוסרין בכל שהו ואפי' בסתם יינן. ובסמוך נבאר באי זה ענין אוסר בכל שהוא, אם בשנפל איסור לתוך היתר, או דוקא בשנפל היתר לתוך איסור. יין במים בנותן טעם. כתב הראב"ד ז"ל נראה שאינו אוסר בהנאה אלא אם כן נתערב בו כדי מזיגה, שיהא היין מזוג מן המים כדרך שבני אדם שותין אותו, אבל נתערב בהם יין מעט, קרוב אני לומר שאף בשתיה מותר, מפני שהוא נותן טעם לפגם. מ"מ איני מסופק בכך שהוא מותר בהנאה. וכן פירשתי בפרק אין מעמידין ע"כ לשון הרב ז"ל. ולמטה גבי יין ביין וחבית בחבית, נכתוב שנראה שחזר בו הרב ז"ל, ואמר דכל שהיין נותן טעם במים, ויהיו המים ראויין לשתיה על ידו ואפי' על ידי הדחק, אסור אפילו בהנאה. ונכתוב מה שנראה לי שיש עליו מן הקושיות, ובסמוך נבאר בשם רבינו יצחק ז"ל שאפי' בשתיה אינו נאסר, בשנתערב בששה חלקי מים.
גרסינן בפרק השוכר כי אתא רב דימי אמ' ר' יוחנן, המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו, ראשון ראשון בטל. ואקשינן עליה ממתני' דתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו, מאי לאו דנפיל איסורא לגו היתירא, ודחי לא, דנפל היתירא לגו איסורא. וכן סופא דקתני יין במים בנותן טעם, כולה בנפל היתירא לגו איסורא, ורישא דנפל חמרא דהיתירא למיא דאיסורא, וסופא דנפל מיא דהיתירא לחמרא דאיסורא. כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן, המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו, ראשון ראשון בטל, ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה, אבל חבית דנפיש עמודיה לא. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים, רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן, לא שאנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחלה, אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה, מצא מין את מינו וניעור, איכא דמתני לה אמתני', יין ביין כל שהוא, כי אתא רב שמואל בר יהודה אמ' ר' יוחנן, לא שאנו אלא שנפל שם קיתון של מים, אבל [לא] נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. מאי איכא בין מאן דמתני לה אמתני' ובין מאן דמתני לה אדרבין, מאן דמתני לה אמתני' לא בעי תחלה, ומאן דמתני לה אדרבין, בעי תחלה. איתמר יין נסך שנפל לבור, ונפל שם קיתון של מים, אמר חזקיה הגדילו באיסור אסור בהיתר מותר, ור' יוחנן אמר הגדילו באיסור נמי מותר. אמ' ליה ר' ירמיה לר' זירא לימא חזקיה ור' יוחנן בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קא מיפלגי, דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה [ולא בזה כדי לחמץ] ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחמצו, ר' אליעזר אומר אחר אחרון אני בא, וחכמים אומ' בין שנפל איסור בתחלה בין שנפל איסור בסוף, אינו נאסר עד שיהא בו כדי חמוץ. ותסברא, והאמר אביי לא שנו אלא שקדם וסלק את האיסור, אבל לא קדם וסלק את האיסור אסור, חזקיה דאמר כמאן, אלא הכא ברואין קא מיפלגי חזקיה לית ליה רואין ור' יוחנן אית ליה רואין. פירשו רש"י והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, דלכולי עלמא היכא דנפל יין של איסור לתוך יין של היתר, עד שלא נפלו שם המים, לעולם אסור, אלא אם כן נפלו שם מים בסוף כשיעור שיבטלו את הכל, בין יין האסור ובין יין ההיתר לפי שכבר נתערב יין ביין, ונעשה הכל יין איסור קודם שנפלו שם המים, דבין חזקיה בין ר' יוחנן סבירא להו כמאן דבעי מים תחלה, אלא כי פליגי בשנפלו המים תחלה בתוך יין ההיתר, ואחר כך נפל שם יין האסור, חזקיה סבר כיון שהגדילו באיסור, דקודם שנתבטל יין נסך זה מצא בתוך הבור היין המותר, מצא מין את מינו ונצטרפו, ואין המים מבטלין אותו. אבל הגדילו בהיתר כגון שנפלו המים לתוך היין נסך, ונתבטל, ואחר כך נפל שם יין של היתר, מותר דכיון שנתבטל היין נסך בתוך המים, שוב אינו מתעורר דאיסור שנתבטל אינו חוזר וניעור, ור' יוחנן סבר אפילו הגדילו באיסור מותר, דרואין את מינו כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. והראב"ד ז"ל פירש דחזקיה דאמר דהגדילו בהיתר מותר, כל שכן שהיה מתיר אם נפלו המים באחרונה, שגדול כחם הרבה ואין כח לחצי שיעור האיסור להיות ניעור מתערובתו, ולאסור אותם. ולי נראה כדברי הרב ר' אברהם ז"ל, חדא, דהא הוה בעינן לאוקומי פלוגתייהו בפלוגתא דר"א וחכמים דשאור של חולין ושל תרומה, וחזקיה כר"א וטעמא דר"א משום דאחר אחרון אני בא הוא, וכיון שכן לכאורה [אף] חזקיה, אם המים המותרים נפלו באחרונה התירו, ועוד דלפי דבריו אתי שפיר לישנא דיין נסך שנפל לבור, ונפל שם קיתון של מים, דההוא לישנא ודאי משמע דיין נסך נפל לבור שיש בו יין כשר [ואחר כך] נפל שם קיתון של מים, ולא שנפל יין נסך לבור רק, ואם כן הגדילו בהיתר דקאמר חזקיה נמי, מוקמינן בשנפל יין נסך לבור יין כשר, ונפל שם קיתון של מים לבסוף [וכיון] דהגדילו בהיתר, מים מותרים, מותר, דאחר אחרון אני בא, אבל לדברי רש"י והר' זרחיה הלוי ז"ל קשיא לישנא דיין נסך שנפל לבור, דהא הגדילו בהיתר דקאמר חזקיה על כרחין אית לן לאוקומי שנפל לבור רק שאין בו יין, ואחר כך נפל לתוכו קיתון של מים, וכדקאמר ונפל לתוכו קיתון של מים, ונפל לבור לא משמע לבור רק, ועל כן נראה לי יותר כדברי הראב"ד ז"ל, ושאר השמועה כולה כתבתיה ופירשתיה בשער השני של בית התערובות, בביאור איסור מועט שנפל לתוך היתר מרובה.
ולענין פסק הלכה בלישני דרב דימי ורב יצחק ורבין, כתב רש"י ז"ל אין הלכה כרב דימי, דאתא רב יצחק והחמיר, ואתא רבין והחמיר, לומר דרב דימי ורב יצחק ורבין, פליגי מר אמר הכי אמר ר' יוחנן, ומר אמר לאו הכי אמרה, אלא הכי אמרה, ורב יצחק אסר מאי דשרי רב דימי, ורבין אסר אפילו מאי דשרי רב יצחק, והלכתא כרבין. וכן כתב הראב"ד ז"ל, והילכך לענין יין נסך בין שנפל איסור לתוך היתר, בין שנפל היתר לתוך איסור, ואפילו טיפה אחת של יין נסך אוסרת כל הבור. אבל אם נפל שם קיתון של מים, קיימא לן כרבין דאמר רואין את מינו כמי שאינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו, ואע"ג דחזקיה פליג בהא אדר' יוחנן ולית ליה רואין וחזקיה רביה דר' יוחנן הוא, ובעלמא לית הלכתא כר' יוחנן לגבי חזקיה רביה, הכא קיימא לן כר' יוחנן, משום דסוגיין בכולי תלמודא כותיה, דסלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכן כתב הר' זרחיה הלוי ז"ל. ויש מי שאומר דדוקא כשנפל שם קיתון של מים תחלה וכמאן דמתני לה אדרבין, אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה נעשה הכל יין של איסור ואינו בטל עד שיפלו שם מים רבים כדי לבטל את שניהם. ויש מי שאומר דקיימא לן כמאן דאמ' אפילו נפלו שם מים לבסוף, וכן פסק רבינו אפרים ז"ל, דלא אמרו איפשר לסוחטו אסור אלא לגבי בשר בחלב בלבד. וכבר כתבנו למעלה, שלדברי הרב ר' אברהם ז"ל כל שכן שיתיר אפי' חזקיה כשנפלו שם המים לאחר שנתערב היין נסך לתוך יין של היתר, וזה יותר נכון וכבר כתבתי זה בארוכה שם בשער שני של בית התערובות בביאור איסור מועט שנפל לתוך היתר מרובה. ולענין מה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל, כתב הרב ר' אברהם ז"ל דדוקא יין ביין אבל יין במים וכן כל איסור הנמוק בתוך ההיתר כגון חלב ודם וכיוצא בזה, מן האיסורין הבטלין ושאין צריך להרים, הלכתא כוותיה דכל שלא נפל איסור לתוך היתר בבת אחת כל כך שיהא בו נותן טעם, ראשון ראשון בטל, ואפילו נפל שם כל היום דכיון שנתבטל חזר להיות היתר גמור, ושוב אינו נעור לאסור. ולא עוד אלא שהוא מצטרף להיתר לבטל האיסור הנופל בו לאחר מיכן, והביא ראיה לדבריו מיהא דתנן במסכת ערלה פרק שני (מ"ג) הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה, וכבר כתבתי ראיותיו בארוכה שם באותו שער שני של בית התערובות. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דדין שאר איסורין ויין במים, כדין יין נסך ביין של היתר, לענין [זה] שאם נפל איסור מועט לתוך היתר, אע"פ שנתבטל בתוכו, אם חזר עוד ונפל שם מעט מעט, אם לבסוף יהיה בין כל האיסור שנפל שם מתחלה ועד סוף, כדי ליתן טעם בהיתר, אין אומרין ראשון ראשון בטל, דטעמא לא בטיל אלא חזר [האיסור] ונתעורר, דהא דרב דימי לאו דינא ואידחיא לה, דלא אמרה ר' יוחנן, וכיון דאידחיא לה לגמרי אידחיא, בין ביין נסך בין בשאר האיסורין. ונראין דבריו וכבר כתבתי גם כן ראיותיו שם באותה שער.
<h2>דף עג:</h2>
וצריכין אנו לבאר מה ששנינו במשנתינו (ע"ג, א') יין במים ומים ביין בנותן טעם, בכמה יתערב ויהא אוסר, אם בששים או אפילו בכל מה שיהיה טעמו נרגש בו, ואפילו במאה או בכדי נתינת טעם שמנהג העולם למזגו שיהא טעמו מושבח, גרסינן בפרק השוכר (ע"ג, ב') בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן, שתי כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה שמזגן וערבן זה בזה מהו, ואסיקנא דפשט ליה דרואין את היין של חולין כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו, דאית ליה לר' יוחנן רואין. ויש מי שפירש בכוסות שאינן שוין אלא [בשיש] בכוס של חולין תשע עשרה לוגין יין, ומזוגין בכדי מזיגתן בחמשים ושבעה לוגין מים, [ובכוס של תרומה אין בו אלא לוג אחד של יין, ומזוג בשלשה לוגין מים] וכשערבן, נמצא יין של תרומה בטל בששים חלקי מים, כשאר האיסורין הבטלים בששים, ואע"פ שהתרומה אינה עולה בפחות ממאה, הני מילי במינה אבל בשאינו מינה בטלה בששים כשאר האיסורין. וכן נראה לי שמוכיח במדותיו של רבא, שאמר בפרק גיד הנשה (צ"ז, א') אמור רבנן בששים ואמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא, מין בשאינו מינו והתירא, כגון קדרה שבשל בה תרומה בנותן טעם, ותניא קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בשל בנותן טעם, ועוד תדע לך, מדאיפליגו ר' חייא בר אבא ור' שמואל בר יצחק בפרק גיד הנשה (צ"ח, א') בכל האיסורין שבתורה, חד אמר בששים וחד אמר במאה, ואמרינן התם (צ"ט, א') יתיב רב שימי ואמר לה להא שמעתא כלומר דמאן דאמר במאה, ואמר ליה אביי וכל איסורין שבתורה במאה, והא תנן למה אמרו המתבל והמחמץ והמדמע כו', אין בהם בנותן טעם, בין שיש בהן להעלות באחד ומאה בין שאין בהן להעלות באחד ומאה, מותר. אין בהן להעלות באחד ומאה אלא בכמה, מאי לאו בששים, לא במאה, אלמא שמעינן מיהא בהדיא, דתרומה בשאינו מינו כשאר האיסורין, ומאן דאית ליה בשאר האיסורין בששים, בתרומה נמי בששים, ומאן דאמר בתרומה במאה בשאינו מינה, משום דסבירא ליה אף [בשאר] האיסורין במאה, כך נראה לי. ולפיכך שמעינן מיהא דשתי כוסות, דיין נסך מתבטל בששים כשאר האיסורין, ולא בפחות מיכן, והיינו דתני במתני' (ע"ג, א') יין במים בנותן טעם, וסתם נותן טעם האמור בכל מקום היינו ששים. אבל רבינו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות פירשה, בכוסות שוין, ומזוגין כדי מזיגה על חד תלתא מיא דהוה ליה יין של תרומה בטל בששה חלקי מים, דאע"ג דשאר האיסורין אינן בטלים בפחות מששים, שאני יין שמתפסד ונפגם טעמו בששה חלקי מים, ונותן טעם לפגם מותר בין בתרומה בין בשאר האיסורין, ולפי פירושו, הא דתנן במתני' יין במים בנותן טעם, [בנותן טעם] לשבח קאמר, כלומר שיהא בו טעם יין מושבח ובששה חלקי מים אין טעמו לשבח, ואין כאן טעם יין אלא קיוהא בעלמא הוא, כדאמרינן בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ז, א') מי סברת חמרא הוא, קיוהא בעלמא הוא, וקרובים לזה דברי הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה, דכל שנפל יין במים ביתר מכדי מזיגת בני אדם, קרוב הדבר להתירו בשתיה.
<h2>דף עד.</h2>
שנינו בפרק השוכר יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רשב"ג אומר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, פירוש ואפי' נתערב לו ודאי יינן ביין, ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו. ולא קימא לן כוותיה ביין של ודאי יינן שנתערב יין ביין, אבל בסתם יינן קימא לן כוותיה, דאמרינן עלה בגמ' (שם) אמר רב נחמן הלכה למעשה, יין נסך יין ביין אסור, חבית בחבית מותר, סתם יינן אפילו יין ביין מותר, כלומר בהנאה, ומוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך [שבו], וברייתא דאגרדמים שקדח במיניקת דקתני אסור, ופרישו בגמרא בפרק ר' ישמעאל (נ"ח, א') דאסור אפי' בהנאה, אע"ג דההוא משום טיפה שנופלת מפיו וחוזרת לחבית הוא, כדתניא בתוספתא (פ"ח, ה"ב) קדח במיניקת ונפלה ממנה טיפה כל שהוא, אסורה מפני שטיפה של יין נסך אסורה, ואוסרת כל שהוא, ההיא אתיא כרבנן דרבן שמעון בן גמליאל, ולית הלכתא כוותייהו, ואע"ג דאקשינן מינה בפרק ר' ישמעאל (שם) לרבא שהתיר [את הכל] בהנאה, הכי קאמ' ליה, מדרבנן נשמע לרשב"ג, כי היכי דלרבנן טיפה אחת אוסרת כל תערובתה, אלמא אותה טיפה אסורה [בהנאה], אף לרשב"ג כל שנגע גוי ביין, ונתערב ביין אחר, מה שנגע בו ונתערב אסור וימכר כולו חוץ מדמי אותו יין ששכשך.
ולענין יין ביין בשל סתם יינן, שאמרו ימכר [כולו] לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, כתב הראב"ד ז"ל דיין במים אם נתערב כדי שיהו המים ראויין לשתיה על ידו בתורת יין, [אפילו] על ידי הדחק, הרי הוא ככבשין שדרכן לתת לתוכן יין, דאמר חזקיה בפרק אין מעמידין (ל"ח, ב') דאסורין בהנאה, והילכך יין ביין נמי מסתם יינן, אם נתערב בו הרבה כדי שכנגדו במים יהיו ראויין לשתיה על ידו, אסור הכל בהנאה, שלא אמרו יין ביין להקל אלא להחמיר. ואנו כבר כתבנו גבי כבשין, דההיא דחזקיה דלא כרשב"ג, וחזקיה נמי מתני' הוא דמפרש, אבל לרשב"ג אפילו בידוע שנתן לתוכן יין ימכרו חוץ מדמי יין [נסך] שבהן, ומיהו סעד מצאתי לרב ז"ל בירושלמי, דגרסינן בירושלמי גבי פלוגתא דרשב"ג וחכמים (פ"ה, הי"ג) אמר ר' יוסי חד מן רבנין נפיק מבי וועדה ואמר, איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש, חד אמר הלכה כרשב"ג וחד אמר אין הלכה כרשב"ג, ומודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור, אלמא בכל מכשירי האוכל מודה רשב"ג מפני שהוא כגופו של יין נסך. ומיהו קשיא לי, חדא דיין נסך שנפל לבור סתמא קתני, ואפילו נפל בו הרבה שכנגדו נותן טעם במים, ולא עוד אלא שמאותה שבירושלמי משמע בודאי כן, מדקאמר מודה רשב"ג ביין לתבשיל, כלומר שמכשירו כיין לכבשין וכיוצא בו, אלמא בדכוותה אמרי' יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, ועוד דרב נחמן דפסק הלכה בגמרא וחשיב ואזיל כרוכלא, יין ביין וחבית בחבית ביין נסך ובסתם יינן, וחלק כל הדינין אחד לאחד, לא הוה שתיק מיניה לעולם, שהרי הוא לפרש בא ולא לסתום, ועוד דרב נחמן הוא דקאמר בפרק ר' ישמעאל, וכי שכשוך עושה יין נסך כלומר לאסור בהנאה כל תערובתו, אלמא אינו אוסר לעולם כל תערובתו, ואפילו נפל שם הרבה מן המשוכשך, ועוד דאמרינן (ע"ד, א') אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין, ושמואל אמר אפי' יין ביין, ולכאורה ודאי משמע דיין ביין דשמואל, דומיא דחבית בחבית לרב, ולומר דאפילו חבית שנשפכה בתוך יין של היתר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו, כך נראה לי, וגם מדבריו ז"ל נראה שכתב מתחלה כן וכמו שכתבתי למעלה.
ולמכור את הכל בהולכת הנאה לים המלח, יש מי שאומר מותר ואפילו יין ביין של ודאי יינן, דיותר עדיף פדיון, בהולכת הנאה לים המלח, ממכירת כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, וזה [היא] דעתו של הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, וגריס בפרק כל הצלמים (מ"ט, ב') ההוא גברא דאיערבא חביתא דחמרא דאיסורא בחמריה, כלומ' שנשפכה חבית של יין נסך גמור לתוך יינו, אתא לקמיה דרב חסדא, אמ' ליה זיל שקול ארבעה זוזי דמי חמרא, ושדי לנהרא, ואידך תשתרי לך בהנאה. אבל בהלכות הרב אלפסי ז"ל גריס דאיערבא ליה חביתא דסתם יינן בחמריה, ולומר דדוקא בסתם יינן אבל בודאי יינן לא. ומכל מקום נראה מדבריו, שסתם יינן [מיהא] שנתערב יין ביין, מותר בהולכת הנאה לים המלח. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב ההוא גברא דאיערבא ליה חבית של יין נסך מסתם יינן, של נכרי, בחביות של יין שלו, ואמר לו רב חסדא זיל שקול ארבעה זוזי דמי חבית אחת, ושדי בנהרא [ושאר חביות כולן מותרות לך בהנאה]. וממנו אנו למדין, דדוקא חבית בחבית דסתם יינן אמרינן יוליך הנאה לים המלח, אבל בודאי יינן, אפילו חבית בחבית לא, אלא דוקא במוכר לגוים חוץ מדמי יין נסך, אבל בהולכת הנאה לים המלח לא.
וחבית בחבית אפי' של ודאי יינן, אם נפלה אחת מהן לים הגדול, או שנאבדה או ששתו אותה בשוגג, הותרו כולן ואפילו בשתיה, שאני אומר הך דנפל דאיסורא נפל, וכדמוכח בזבחים פרק התערובות (ע"ד, א') וכבר כתבתי זה בארוכה בבית התערובות בשער השני, בביאור חתיכת איסור שנפלה לתוך חתיכות של היתר.
